מייל שהגיע אלי ובו טקסט שכתב עפר גילור, אביו של עמרי גילור נקבר תחת ערימת חול בערב פסח ומתרומת איבריו ניצלו חיים של 5 בני אדם- לא נגעתי:
שלוש משפחות בערב חג הפסח.
קל מאוד לזהותן לפי הבגדים: שתי משפחות יהודיות, חרדית וחילונית, ומשפחה מבני המיעוטים. שלושתן מתקיימות מאוכל צר ומים, חפציהן ארוזים בתיקי יד ספורים. לכל משפחה הוקצו ארונית קטנה ומיטה צרה ולכולן משאלה אחת: בריאות לילד השוכב במיטה, מחובר למכשירי הנשמה וניטור.
יום חמישי התחיל ככל יום רגיל בחופשת הפסח. אני השכמתי קום כדי להימנע מהפקקים בדרך לעבודה בדרום תל אביב. אשתי אורית והילדים קמו מאוחר ויצאו לתל אביב כדי לאסוף את הדודים שהגיעו מחו"ל לחגוג איתנו את החג. עוד אתמול עמרי העדיף להישאר ולשחק עם בני דודו בקדימה. לפני שיצא אליהם, קראה לו דפני, בתנו הקטנה, והם נפרדו בחיבוק.
בערך בשעה 13:00 עמרי מתקשר לנייד: "אבא, מה העניינים?". אני טרוד בשירות לקוחות בסניף הבנק, ומנהל איתו שיחה קצרה. הוא נשמע שמח. זו הייתה השיחה האחרונה בינינו, מתוך המערה שבנה לו בשדה הפתוח ליד הבית של אחי במושב. שיחה דומה התנהלה בינו לבין אשתי. "זה היום הכי כיף שלי", התלהב לפני שניתק.
עולם אישי מסודר ובטוח מתהפך ומשתנה ללא היכר בטלפון אחד. שמעתי בטלפון את קולה המצמרר של אשתי הזועקת "עמריקו מתחת להריסות", ומאותו הרגע, פנטזיות, הזיות ומציאות מרכיבות ביחד את תמונת עולמי.
סדר פסח ליד עמרי
מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה. המקום האחרון בעולם שאבא רוצה להיות בו. ויחד עם זאת אולי המקום הטוב בעולם עבור ילדי הקטן, שמוחו נפגע אנושות בדקות ארוכות וגורליות של היעדר חמצן.
עמרי, שביומיים הראשונים עפעף ונשם חלקית בכוחות עצמו, נטע בנו ניצני תקווה. הרופאים אמרו שאלה תגובות לא רצוניות, אבל אנחנו מאמינים שעמרי נלחם כדי לזכות אותנו, האוהבים אותו ביותר, באפשרות היקרה כל כך להיפרד ממנו בהדרגה. ללוות את נשמתו לשערי גן עדן.
אוהד ועמרי אחים בני 12. מתבונן מהצד לא היה מבחין שמדובר בתאומים. אוהד גבוה וגדול מעמרי, יש להם תחומי התעניינות ומעגלים חברתיים שונים. אוהד בשכבת ו' בבית הספר ניצני השרון ביישוב ועמרי בשכבה הבוגרת בבית הספר הדמוקרטי בהדסים. אוהד שקול, מסודר, נהנתן, מקובל. עמריקו תזזיתי, מחפש אקשן בכל מקום, ספורטאי, יפה נפש. "נשמה" קראנו לו.
מה עובר במוחו של אוהדי? בבית החולים הוא שקט, ענייני, מציק לאחיות בשאלות. למרות שהכניסה למחלקה אסורה לילדים, הוא קיבל אישור מיוחד להיות עם עמרי. ביקש מהאחיות לראות את צילומי הסי.טי. והסברים שונים והן נענו לו תמיד. בשבת בבוקר, ללא ידיעתנו, הוא פנה לחברים וביקש את עזרתם כדי שכל המשפחה תנהל סדר פסח ליד עמרי. התמונה צרובה במוחי: אנחנו, הוריי והורי אשתי, המשפחות של אחי ואחות אשתי, יושבים בבגדי חג סביב שולחן שהעמידו החברים סמוך לדלת הכניסה למחלקה. אבי, כתמיד, מנהל את הסדר, מברך ומוזג כוסות. משפחה חילונית, שאחד מבניה במצוקה הגדולה של חייו, מתעקשת לקרוא בהגדה ולספר ביציאת מצרים, ולהזכיר כל הזמן את עמרי ששוכב מחוסר הכרה לא רחוק.
חברים ובני משפחה מגיעים לתמוך ולהיות איתנו, שואלים ללא הרף איך לעזור. אנחנו לא צריכים כלום, רק שעמריקו יתעורר, אבל שוב ושוב זה מכה בי - עמריקו כבר לא איתנו וכל הגוף כואב. חברים יוצרים עבורי קשר עם נוירולוגים מומחים בתחום, אך לכולם אותה תשובה הוא נמצא בידיים הכי טובות שאפשר. נשאר רק לקוות לנס.
חברים מהעבודה וראש המועצה מעדכנים אותי על תפילות מיוחדות שנערכות ברחבי הארץ לטובת בני. אני מקבל בתודה ובחיבוק כל יד המושטת לעזרה. בעיניים אדומות מבכי אנחנו מחלקים את זמננו בין עמרי במחלקה למבקרים הרבים שבאו לחלוק איתנו את הדאגה והקושי. בין לבין, אשתי ואני בוכים.
שלושה ימים עמרי הונשם, חסר הכרה. במהלכם הלכו ממצאי תפקוד גזע המוח ופחתו, הלכו ואפסו עד שהוחלט לזמן ועדת רופאים המוסמכת לקבוע מוות מוחי. ביום ראשון בערב נקראנו למנהל המחלקה, ד"ר שיינפלד, שתיאר בפנינו את הבדיקות שנערכו ומסר את שעת המוות, שנקבעה דקות אחדות קודם לכן. ברגישות רבה הוא סיפר על החיים שניתן להציל באמצעות תרומת איברים מגופו של עמרי. אנחנו לא היססנו לרגע. בהחלטה משותפת נתנו את הסכמתנו.
קראנו לאוהד ובקול שבור סיפרנו לו על עמרי. בכינו יחד. "רצינו לשתף אותך בעוד משהו", אמרה אשתי. "החלטנו על תרומת איברים כדי שחיים אחרים יינצלו". "בטח", הוא ענה. "את לא זוכרת איך כשהיינו ב'ארומה' עמרי רצה למלא כרטיס אדי?"
מסתבר שלפני כחודשיים, כשהייתי בחו"ל, אשתי והילדים ביקרו בבית קפה ועמרי לקח כרטיס תורם שהונח ליד הקופה. "זה חשוב, אמא", אמר, וביקש ממנה למלא איתו את פרטיו. אורית, החתומה על כרטיס אדי מ-2004, חשבה שנכון יהיה לבחון איתי שוב את ההצטרפות והעניין נשכח, עד שאוהד הזכיר לה עכשיו את האירוע. זה הכה בי - כמה זה התאים לעמרי, שייחס חשיבות כה רבה לרווחת האחר.
כמו מק'גייוור קטן
אסון כבד נפל עלינו.
עמרי החמוד והחכם. כמו מק'גייוור קטן הסתדר בכל מצב, פירק והרכיב, מצא דרך להיכנס ולצאת מכל מקום. בחייו הקצרים הספיק למלא מגירות רבות בחוויות. אהב את בית הספר וזכה שם לאושר ולשקט נפשי, למד קראטה, תופים, התמיד בחוג "מבוכים ודרקונים" ונהנה מכל רגע בחיים. הוא אהב את הים וצלל מתחת למאות גלים, אהב להיות גבוה מכולם וטיפס לצמרות המון עצים, אהב לטייל וחרש הרים ונחלים ברחבי הארץ, והכל בהנאה מופגנת.
עמרי נקבר ביום חג האביב, בבית הקברות שבשולי יער קדימה, ליד ביתנו שכל כך אהב. בין שדות תות, פרדסים וחממות פרחים. אבי, משה גרינשפן, ציוני גאה בן 81, יליד גרמניה שחלק ממשפחתו נספה בשואה, לוחם מחתרת נגד האנגלים ומאחרוני הלוחמים שנותרו בחיים מקרבות מלחמת השחרור _ קרא הספד מרגש ושר קדיש מול הקבר הטרי של נכדו האהוב.
זו הטרגדיה השנייה במשפחה המורחבת, שאוהבת כל כך להיפגש בשמחות. יפתח שרייר, קצין צנחנים שנהרג בקרב ליד מרון א-ראס במלחמת לבנון השנייה, בן אהוב ואח תאום לירדן, הוא בן דודה של אורית. יפתח וירדן נולדו סמוך מאוד להיכרות של אורית ושלי, תאומים שובבים שליוו אותנו בכל השמחות המשפחתיות. כמה גאים היו בתאומים שנולדו לנו. עמרי, שהיה מורעל כבר בגיל צעיר, נדלק מיד על המדים והכומתה האדומה של יפתח. בתמונה המשפחתית, ירדן ויפתח במדים מרימים את אוהד ועמרי. חמותי השביעה אותי לגזור אותה ולהרחיק את החצי שבו ירדן מרים את אוהד מהחצי שכל כך חסר לנו, מיפתח ועמרי ז"ל.
אנשים שבאים לנחמנו מדברים איתנו על האומץ שגילינו, אבל אני לא מרגיש שאנחנו מיוחדים. לא דיברנו ברדיו או הופענו בטלוויזיה, לא זכינו בפרס מיוחד ולא היינו קשורים למהלך ציבורי כלשהו. וביום אחד כל זרקורי העיתונות מופנים אלינו, רדיו וטלוויזיה מעוניינים בפרטים על עמרי ותרומת האיברים.
התגובה הראשונית שלנו הייתה הסתייגות מוחלטת. הפרסום זר לנו, לא רוצים לדעת מה נתרם. מבחינתנו די במסירת איחולי הצלחה והחלמה מהירה לכל המושתלים. אנחנו רוצים כל כך שיהיו מאושרים. אבל אז חילחלה ההבנה שאפשר להמשיך לתרום, שהמקרה של עמרי יכול לשמש כדוגמה לאנשים בכל רחבי הארץ. עמרי הציל במותו חמישה אנשים. חמישה אנשים. זה נשגב מבינתי.
בעיני חילונים רבים הדת היהודית מתפרסמת מדי יום בהקשרים שליליים. איפה רבי עקיבא היום? איפה חז"ל, שנטעו את היסודות לדת הכי הומנית? "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו"... ועמרי שלנו הציל חמישה עולמות. הילד החילוני הזה, ששמו מסמל בעיני דתיים רבים את המלך שעשה את הרע בעיני האל, שאפשר למנות את מספר הפעמים שהיה בבית כנסת על אצבעות כף יד אחת _ בעיני חז"ל היה נחשב קדוש, במיקום גבוה בטבלת הזכויות של המגיעים לשערי שמיים. גם בפרשת השולחן בקוראן כתוב: "מי שמחייה נפש של אדם דומה כאילו החיה את כל האנשים", ובכל זאת אף לא מנהיג דת אחד התייחס לעמרי או לתרומתו באופן פומבי.
קדושת החיים כערך עליון
העובדה שחודשיים לפני מותו עמרי היה מעוניין לחתום על כרטיס אדי מדהימה את העיתונאים. אנחנו מבינים שעמרי יכול להציל נפשות נוספות, שהסיפור המרגש שלו יעורר הזדהות בקרב רבים, ומחליטים לתרום את האנונימיות שלנו לשם כך. אבל להתראיין לא היינו מסוגלים. בעדינות שאלנו את אוהד אם הוא מוכן להופיע בטלוויזיה - הוא הסכים בלי היסוס.
ואכן, הפירות נקצרו. תגובות החלו להגיע ממעגלי היכרות קרובים ורחוקים: הופעותיו של אוהד בתקשורת התראיין והעביר את המסר שלנו על חשיבות תרומת האיברים.
בכל רגע נתון,יש לכ-900 איש בארץ חלון הזדמנויות לצאת ממצב סופני לפרק חדש של חיים בריאים ואיכותיים יותר, באמצעות השתלות מתורמים שמותם נקבע. ביום רביעי האחרון יצרה עמנו קשר תמר, מתאמת ממרכז ההשתלות, שסיפרה בהתרגשות כי הם מוצפים בפניות אזרחים לתרומות איברים בעת מותם. מדהים.
אני רוצה להודות בשמי ובשם משפחתי לצוותים הרפואיים בשניידר ובבתי החולים האחרים העוסקים בהצלת חיים. יש לזכור שניתוחי ההשתלות אינם מתוכננים מראש והצוותים, הכוללים רופאים, אחיות, סניטרים ועובדים סוציאליים, מוזעקים מבתיהם ביום ובלילה, בימי חול ובחג - מגזר עובדים שאינו זוכה להכרה הציבורית המגיעה לו. מבלי להתייחס לשכרם, הרשויות יכולות לעשות יותר לקידום ההכרה באנשים שאיתנו בשעות הקשות של חיינו. כל אנשי הסגל הרפואי במחלקה לטיפול נמרץ בה סעדנו את עמרי, הם מבחינתי דמויות מופת, וקירות המחלקה עמוסים בתמונות ילדים מחייכים שחייהם ניתנו להם ולבני משפחתם במתנה.
אני עובד בבנק מרכנתיל דיסקונט שסניפיו פזורים בריכוזי אוכלוסיה חילונית, דתית ובמגזר הערבי, ארגון המעסיק מאות עובדים המייצגים מגוון ססגוני של תרבויות ומנהגים. אנו חוגגים ביחד זה את שמחותיו של זה ומשתתפים זה באבלו של זה, איש איש לפי מנהגיו. בסניף יפו בו אני עובד, יש ייצוג לכל שלוש הדתות, ומעולם לא היה בינינו חיכוך הקשור להיבטים דתיים או לאומיים. אשתי מרצה במכללה האקדמית בבית ברל וגם שם יש שיתוף פעולה יומיומי בין יהודים וערבים, וסדנאות וימי עיון משותפים הם עניין שבשגרה. צא ולמד, בארצנו שיתוף פעולה בין יהודים לערבים קיים בכל המעגלים החברתיים והעסקיים.
בלילה לפני שקברנו את עמרי נפטרה גם חנאן מחמיד ז"ל, וגם משפחתה תרמה את איבריה. אחיה, פסיכולוג התורם מזמנו לטיפול בילדים ביישובו אום אל פאחם, הסביר את פתיחות המשפחה לתרומה בכך שכל החיים הקהילה עזרה לה, ובעת מותה יכלה חנאן להחזיר תרומה לקהילה. משמעות השמות חנאן ועמרי בערבית הם "רחמים" ו"חיים". איבריו של עמרי נתרמו גם למוסלמי ואיבריה של חנאן נתרמו ליהודי. אנו מחזיקים אצבעות לכל הנתרמים ומתפללים להבראתם.
שים שלום, טובה וברכה
השלום, אמרתי לנג'יב, אביה של חנאן, יגיע מאיתנו - האנשים שהיו במקום בו הערך החשוב והמקודש עליי אדמות, הם החיים עצמם. במקום בו לכבוד, לכסף ולמנהגים שבעזרתם אתה פונה לאלוהיך, יש חשיבות משנית. אני חושב כי המפתח לאחווה בין יהודים לערבים מצוי לא אצל הפוליטיקאים, שלהם כלים מוגבלים לשנות אמונות, אלא אצל המנהיגים הדתיים והחרדיים במדינת ישראל ובמגזר הערבי והפלסטיני. אין שום סיבה שלא תהייה הסכמה על קדושת החיים כערך עליון, וזו נקודת התחלה משמעותית להתחלת מו"מ להסדרים של חיים משותפים של קהילות בעלות אמונות שונות.
רגשות הגעגוע והחסר מציפים אותנו. כל דבר בבית מזכיר את הילד. אנחנו עוברים ליד חדרו, מסתכלים על המשחקים שסודרו בחופזה ומדמים אותו נכנס בסערה לבית, בחיוך הנצחי שלו. את אוהדי אני מוצא ישן במיטה של אחיו ומדפני אני מקבל חיבוק ונשיקה כפולים, פעם ממנה ופעם בשם עמרי.
איך ננציח את זכר עמרי? אני נזכר בתפילת שמונה-עשרה _ "שים שלום טובה וברכה חיים חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך". אין לי ספק שמפעל ההנצחה יהיה לאורו של פסוק זה.
עפר גילור,
אבא של עמרי, זכרו לברכה
קל מאוד לזהותן לפי הבגדים: שתי משפחות יהודיות, חרדית וחילונית, ומשפחה מבני המיעוטים. שלושתן מתקיימות מאוכל צר ומים, חפציהן ארוזים בתיקי יד ספורים. לכל משפחה הוקצו ארונית קטנה ומיטה צרה ולכולן משאלה אחת: בריאות לילד השוכב במיטה, מחובר למכשירי הנשמה וניטור.
יום חמישי התחיל ככל יום רגיל בחופשת הפסח. אני השכמתי קום כדי להימנע מהפקקים בדרך לעבודה בדרום תל אביב. אשתי אורית והילדים קמו מאוחר ויצאו לתל אביב כדי לאסוף את הדודים שהגיעו מחו"ל לחגוג איתנו את החג. עוד אתמול עמרי העדיף להישאר ולשחק עם בני דודו בקדימה. לפני שיצא אליהם, קראה לו דפני, בתנו הקטנה, והם נפרדו בחיבוק.
בערך בשעה 13:00 עמרי מתקשר לנייד: "אבא, מה העניינים?". אני טרוד בשירות לקוחות בסניף הבנק, ומנהל איתו שיחה קצרה. הוא נשמע שמח. זו הייתה השיחה האחרונה בינינו, מתוך המערה שבנה לו בשדה הפתוח ליד הבית של אחי במושב. שיחה דומה התנהלה בינו לבין אשתי. "זה היום הכי כיף שלי", התלהב לפני שניתק.
עולם אישי מסודר ובטוח מתהפך ומשתנה ללא היכר בטלפון אחד. שמעתי בטלפון את קולה המצמרר של אשתי הזועקת "עמריקו מתחת להריסות", ומאותו הרגע, פנטזיות, הזיות ומציאות מרכיבות ביחד את תמונת עולמי.
סדר פסח ליד עמרי
מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה. המקום האחרון בעולם שאבא רוצה להיות בו. ויחד עם זאת אולי המקום הטוב בעולם עבור ילדי הקטן, שמוחו נפגע אנושות בדקות ארוכות וגורליות של היעדר חמצן.
עמרי, שביומיים הראשונים עפעף ונשם חלקית בכוחות עצמו, נטע בנו ניצני תקווה. הרופאים אמרו שאלה תגובות לא רצוניות, אבל אנחנו מאמינים שעמרי נלחם כדי לזכות אותנו, האוהבים אותו ביותר, באפשרות היקרה כל כך להיפרד ממנו בהדרגה. ללוות את נשמתו לשערי גן עדן.
אוהד ועמרי אחים בני 12. מתבונן מהצד לא היה מבחין שמדובר בתאומים. אוהד גבוה וגדול מעמרי, יש להם תחומי התעניינות ומעגלים חברתיים שונים. אוהד בשכבת ו' בבית הספר ניצני השרון ביישוב ועמרי בשכבה הבוגרת בבית הספר הדמוקרטי בהדסים. אוהד שקול, מסודר, נהנתן, מקובל. עמריקו תזזיתי, מחפש אקשן בכל מקום, ספורטאי, יפה נפש. "נשמה" קראנו לו.
מה עובר במוחו של אוהדי? בבית החולים הוא שקט, ענייני, מציק לאחיות בשאלות. למרות שהכניסה למחלקה אסורה לילדים, הוא קיבל אישור מיוחד להיות עם עמרי. ביקש מהאחיות לראות את צילומי הסי.טי. והסברים שונים והן נענו לו תמיד. בשבת בבוקר, ללא ידיעתנו, הוא פנה לחברים וביקש את עזרתם כדי שכל המשפחה תנהל סדר פסח ליד עמרי. התמונה צרובה במוחי: אנחנו, הוריי והורי אשתי, המשפחות של אחי ואחות אשתי, יושבים בבגדי חג סביב שולחן שהעמידו החברים סמוך לדלת הכניסה למחלקה. אבי, כתמיד, מנהל את הסדר, מברך ומוזג כוסות. משפחה חילונית, שאחד מבניה במצוקה הגדולה של חייו, מתעקשת לקרוא בהגדה ולספר ביציאת מצרים, ולהזכיר כל הזמן את עמרי ששוכב מחוסר הכרה לא רחוק.
חברים ובני משפחה מגיעים לתמוך ולהיות איתנו, שואלים ללא הרף איך לעזור. אנחנו לא צריכים כלום, רק שעמריקו יתעורר, אבל שוב ושוב זה מכה בי - עמריקו כבר לא איתנו וכל הגוף כואב. חברים יוצרים עבורי קשר עם נוירולוגים מומחים בתחום, אך לכולם אותה תשובה הוא נמצא בידיים הכי טובות שאפשר. נשאר רק לקוות לנס.
חברים מהעבודה וראש המועצה מעדכנים אותי על תפילות מיוחדות שנערכות ברחבי הארץ לטובת בני. אני מקבל בתודה ובחיבוק כל יד המושטת לעזרה. בעיניים אדומות מבכי אנחנו מחלקים את זמננו בין עמרי במחלקה למבקרים הרבים שבאו לחלוק איתנו את הדאגה והקושי. בין לבין, אשתי ואני בוכים.
שלושה ימים עמרי הונשם, חסר הכרה. במהלכם הלכו ממצאי תפקוד גזע המוח ופחתו, הלכו ואפסו עד שהוחלט לזמן ועדת רופאים המוסמכת לקבוע מוות מוחי. ביום ראשון בערב נקראנו למנהל המחלקה, ד"ר שיינפלד, שתיאר בפנינו את הבדיקות שנערכו ומסר את שעת המוות, שנקבעה דקות אחדות קודם לכן. ברגישות רבה הוא סיפר על החיים שניתן להציל באמצעות תרומת איברים מגופו של עמרי. אנחנו לא היססנו לרגע. בהחלטה משותפת נתנו את הסכמתנו.
קראנו לאוהד ובקול שבור סיפרנו לו על עמרי. בכינו יחד. "רצינו לשתף אותך בעוד משהו", אמרה אשתי. "החלטנו על תרומת איברים כדי שחיים אחרים יינצלו". "בטח", הוא ענה. "את לא זוכרת איך כשהיינו ב'ארומה' עמרי רצה למלא כרטיס אדי?"
מסתבר שלפני כחודשיים, כשהייתי בחו"ל, אשתי והילדים ביקרו בבית קפה ועמרי לקח כרטיס תורם שהונח ליד הקופה. "זה חשוב, אמא", אמר, וביקש ממנה למלא איתו את פרטיו. אורית, החתומה על כרטיס אדי מ-2004, חשבה שנכון יהיה לבחון איתי שוב את ההצטרפות והעניין נשכח, עד שאוהד הזכיר לה עכשיו את האירוע. זה הכה בי - כמה זה התאים לעמרי, שייחס חשיבות כה רבה לרווחת האחר.
כמו מק'גייוור קטן
אסון כבד נפל עלינו.
עמרי החמוד והחכם. כמו מק'גייוור קטן הסתדר בכל מצב, פירק והרכיב, מצא דרך להיכנס ולצאת מכל מקום. בחייו הקצרים הספיק למלא מגירות רבות בחוויות. אהב את בית הספר וזכה שם לאושר ולשקט נפשי, למד קראטה, תופים, התמיד בחוג "מבוכים ודרקונים" ונהנה מכל רגע בחיים. הוא אהב את הים וצלל מתחת למאות גלים, אהב להיות גבוה מכולם וטיפס לצמרות המון עצים, אהב לטייל וחרש הרים ונחלים ברחבי הארץ, והכל בהנאה מופגנת.
עמרי נקבר ביום חג האביב, בבית הקברות שבשולי יער קדימה, ליד ביתנו שכל כך אהב. בין שדות תות, פרדסים וחממות פרחים. אבי, משה גרינשפן, ציוני גאה בן 81, יליד גרמניה שחלק ממשפחתו נספה בשואה, לוחם מחתרת נגד האנגלים ומאחרוני הלוחמים שנותרו בחיים מקרבות מלחמת השחרור _ קרא הספד מרגש ושר קדיש מול הקבר הטרי של נכדו האהוב.
זו הטרגדיה השנייה במשפחה המורחבת, שאוהבת כל כך להיפגש בשמחות. יפתח שרייר, קצין צנחנים שנהרג בקרב ליד מרון א-ראס במלחמת לבנון השנייה, בן אהוב ואח תאום לירדן, הוא בן דודה של אורית. יפתח וירדן נולדו סמוך מאוד להיכרות של אורית ושלי, תאומים שובבים שליוו אותנו בכל השמחות המשפחתיות. כמה גאים היו בתאומים שנולדו לנו. עמרי, שהיה מורעל כבר בגיל צעיר, נדלק מיד על המדים והכומתה האדומה של יפתח. בתמונה המשפחתית, ירדן ויפתח במדים מרימים את אוהד ועמרי. חמותי השביעה אותי לגזור אותה ולהרחיק את החצי שבו ירדן מרים את אוהד מהחצי שכל כך חסר לנו, מיפתח ועמרי ז"ל.
אנשים שבאים לנחמנו מדברים איתנו על האומץ שגילינו, אבל אני לא מרגיש שאנחנו מיוחדים. לא דיברנו ברדיו או הופענו בטלוויזיה, לא זכינו בפרס מיוחד ולא היינו קשורים למהלך ציבורי כלשהו. וביום אחד כל זרקורי העיתונות מופנים אלינו, רדיו וטלוויזיה מעוניינים בפרטים על עמרי ותרומת האיברים.
התגובה הראשונית שלנו הייתה הסתייגות מוחלטת. הפרסום זר לנו, לא רוצים לדעת מה נתרם. מבחינתנו די במסירת איחולי הצלחה והחלמה מהירה לכל המושתלים. אנחנו רוצים כל כך שיהיו מאושרים. אבל אז חילחלה ההבנה שאפשר להמשיך לתרום, שהמקרה של עמרי יכול לשמש כדוגמה לאנשים בכל רחבי הארץ. עמרי הציל במותו חמישה אנשים. חמישה אנשים. זה נשגב מבינתי.
בעיני חילונים רבים הדת היהודית מתפרסמת מדי יום בהקשרים שליליים. איפה רבי עקיבא היום? איפה חז"ל, שנטעו את היסודות לדת הכי הומנית? "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו"... ועמרי שלנו הציל חמישה עולמות. הילד החילוני הזה, ששמו מסמל בעיני דתיים רבים את המלך שעשה את הרע בעיני האל, שאפשר למנות את מספר הפעמים שהיה בבית כנסת על אצבעות כף יד אחת _ בעיני חז"ל היה נחשב קדוש, במיקום גבוה בטבלת הזכויות של המגיעים לשערי שמיים. גם בפרשת השולחן בקוראן כתוב: "מי שמחייה נפש של אדם דומה כאילו החיה את כל האנשים", ובכל זאת אף לא מנהיג דת אחד התייחס לעמרי או לתרומתו באופן פומבי.
קדושת החיים כערך עליון
העובדה שחודשיים לפני מותו עמרי היה מעוניין לחתום על כרטיס אדי מדהימה את העיתונאים. אנחנו מבינים שעמרי יכול להציל נפשות נוספות, שהסיפור המרגש שלו יעורר הזדהות בקרב רבים, ומחליטים לתרום את האנונימיות שלנו לשם כך. אבל להתראיין לא היינו מסוגלים. בעדינות שאלנו את אוהד אם הוא מוכן להופיע בטלוויזיה - הוא הסכים בלי היסוס.
ואכן, הפירות נקצרו. תגובות החלו להגיע ממעגלי היכרות קרובים ורחוקים: הופעותיו של אוהד בתקשורת התראיין והעביר את המסר שלנו על חשיבות תרומת האיברים.
בכל רגע נתון,יש לכ-900 איש בארץ חלון הזדמנויות לצאת ממצב סופני לפרק חדש של חיים בריאים ואיכותיים יותר, באמצעות השתלות מתורמים שמותם נקבע. ביום רביעי האחרון יצרה עמנו קשר תמר, מתאמת ממרכז ההשתלות, שסיפרה בהתרגשות כי הם מוצפים בפניות אזרחים לתרומות איברים בעת מותם. מדהים.
אני רוצה להודות בשמי ובשם משפחתי לצוותים הרפואיים בשניידר ובבתי החולים האחרים העוסקים בהצלת חיים. יש לזכור שניתוחי ההשתלות אינם מתוכננים מראש והצוותים, הכוללים רופאים, אחיות, סניטרים ועובדים סוציאליים, מוזעקים מבתיהם ביום ובלילה, בימי חול ובחג - מגזר עובדים שאינו זוכה להכרה הציבורית המגיעה לו. מבלי להתייחס לשכרם, הרשויות יכולות לעשות יותר לקידום ההכרה באנשים שאיתנו בשעות הקשות של חיינו. כל אנשי הסגל הרפואי במחלקה לטיפול נמרץ בה סעדנו את עמרי, הם מבחינתי דמויות מופת, וקירות המחלקה עמוסים בתמונות ילדים מחייכים שחייהם ניתנו להם ולבני משפחתם במתנה.
אני עובד בבנק מרכנתיל דיסקונט שסניפיו פזורים בריכוזי אוכלוסיה חילונית, דתית ובמגזר הערבי, ארגון המעסיק מאות עובדים המייצגים מגוון ססגוני של תרבויות ומנהגים. אנו חוגגים ביחד זה את שמחותיו של זה ומשתתפים זה באבלו של זה, איש איש לפי מנהגיו. בסניף יפו בו אני עובד, יש ייצוג לכל שלוש הדתות, ומעולם לא היה בינינו חיכוך הקשור להיבטים דתיים או לאומיים. אשתי מרצה במכללה האקדמית בבית ברל וגם שם יש שיתוף פעולה יומיומי בין יהודים וערבים, וסדנאות וימי עיון משותפים הם עניין שבשגרה. צא ולמד, בארצנו שיתוף פעולה בין יהודים לערבים קיים בכל המעגלים החברתיים והעסקיים.
בלילה לפני שקברנו את עמרי נפטרה גם חנאן מחמיד ז"ל, וגם משפחתה תרמה את איבריה. אחיה, פסיכולוג התורם מזמנו לטיפול בילדים ביישובו אום אל פאחם, הסביר את פתיחות המשפחה לתרומה בכך שכל החיים הקהילה עזרה לה, ובעת מותה יכלה חנאן להחזיר תרומה לקהילה. משמעות השמות חנאן ועמרי בערבית הם "רחמים" ו"חיים". איבריו של עמרי נתרמו גם למוסלמי ואיבריה של חנאן נתרמו ליהודי. אנו מחזיקים אצבעות לכל הנתרמים ומתפללים להבראתם.
שים שלום, טובה וברכה
השלום, אמרתי לנג'יב, אביה של חנאן, יגיע מאיתנו - האנשים שהיו במקום בו הערך החשוב והמקודש עליי אדמות, הם החיים עצמם. במקום בו לכבוד, לכסף ולמנהגים שבעזרתם אתה פונה לאלוהיך, יש חשיבות משנית. אני חושב כי המפתח לאחווה בין יהודים לערבים מצוי לא אצל הפוליטיקאים, שלהם כלים מוגבלים לשנות אמונות, אלא אצל המנהיגים הדתיים והחרדיים במדינת ישראל ובמגזר הערבי והפלסטיני. אין שום סיבה שלא תהייה הסכמה על קדושת החיים כערך עליון, וזו נקודת התחלה משמעותית להתחלת מו"מ להסדרים של חיים משותפים של קהילות בעלות אמונות שונות.
רגשות הגעגוע והחסר מציפים אותנו. כל דבר בבית מזכיר את הילד. אנחנו עוברים ליד חדרו, מסתכלים על המשחקים שסודרו בחופזה ומדמים אותו נכנס בסערה לבית, בחיוך הנצחי שלו. את אוהדי אני מוצא ישן במיטה של אחיו ומדפני אני מקבל חיבוק ונשיקה כפולים, פעם ממנה ופעם בשם עמרי.
איך ננציח את זכר עמרי? אני נזכר בתפילת שמונה-עשרה _ "שים שלום טובה וברכה חיים חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך". אין לי ספק שמפעל ההנצחה יהיה לאורו של פסוק זה.
עפר גילור,
אבא של עמרי, זכרו לברכה
רשומות
